לדלג לתוכן

ארמון בקינגהאם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארמון בקינגהאם
Buckingham Palace
מידע כללי
סוג ארמון מלכותי, אוסף אמנות, אטרקציה תיירותית, בית מגורים שהוסב למוזיאון, בית כפר עריכת הנתון בוויקינתונים
כתובת London SW1A 1AA עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום הסיטי של וסטמינסטר עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
בעלים בית וינדזור עריכת הנתון בוויקינתונים
מייסדים John Sheffield, 1st Duke of Buckingham and Normanby עריכת הנתון בוויקינתונים
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה 1826–1829 (כ־3 שנים)
תאריך פתיחה רשמי 1849 עריכת הנתון בוויקינתונים
אדריכל ויליאם ויינד, ג'ון נאש עריכת הנתון בוויקינתונים
סגנון אדריכלי אדריכלות נאו-קלאסית, אדריכלות ג'ורג'יאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מידות
שטח 20 הקטאר עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 51°30′04″N 0°08′31″W / 51.501°N 0.142°W / 51.501; -0.142
אתר רשמי
(למפת לונדון רגילה)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ארמון בקינגהאםאנגלית: Buckingham Palace) הוא ארמון המלוכה הבריטי בלונדון, בריטניה. זהו משכנו הקבוע של המלך צ'ארלס השלישי, על אף שהוא חי ומתגורר גם בארמונות נוספים.

בית בקינגהאם נבנה במקורו עבור ג'ון שפילד, הדוכס הראשון מבקינגהם ונורמנבי, בשנת 1703. בשנת 1762 נרכש המבנה על ידי המלך ג'ורג' השלישי, שהרחיב והגדיל אותו.

בשנת 1826 שכר המלך ג'ורג' הרביעי את שירותיו של ג'ון נאש על מנת שישפץ את המבנה ויהפכו לארמון. בשנת 1837 הפך הארמון לארמון העיקרי של בית המלוכה הבריטי, והתגוררה בו המלכה ויקטוריה.

המבנה העיקרי המוכר למתבוננים בארמון מבחוץ (החזית המזרחית של הארמון) נוסף לארמון לאחר נישואיה של המלכה ויקטוריה לנסיך אלברט. ב-1847 נוסף לארמון אגף חדש, שתכנן אדוארד בלור, שהשלים צורה של ריבוע, וכך נוצרה החצר הרבועה שבמרכז הארמון. בסיום שיפוץ זה היו בארמון 19 חדרי אירוח ממלכתיים, 52 חדרי שינה מלכותיים, 188 חדרי שינה למשרתים, 92 משרדים ו-78 חדרי אמבטיה. באותה עת הועברה מארבל ארץ', ששימשה עד אז ככניסה לארמון, למקומה הנוכחי בהייד פארק.

בחזית הארמון נערך שיפוץ נוסף בשנת 1912 בתקופת מלכותו של המלך ג'ורג' החמישי, ונבנתה האנדרטה למלכה ויקטוריה.

הארמון נפגע בתקופת הבליץ במלחמת העולם השנייה. משפחת המלוכה לא שהתה בארמון באותה עת.

ביתה של המונרכיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הארמון ב-1837, לכיוון המארבל ארץ', אשר שימש ככניסה הרשמית למתחם הארמון. המארבל ארץ' הוזז ב-1847 כדי לפנות מקום להרחבת האגף המזרחי.

ארמון בקינגהאם הפך למעונו הרשמי של בית המלוכה ב-1837, עם כניסתה לתפקיד של המלכה ויקטוריה. בעת שאולם האירוח היה רווי בעיטורי זהב וצבע, רוב הארמון היה פחות יוקרתי.

בעקבות נישואי המלכה ב-1840, ארגן מחדש בעלה הנסיך אלברט את כל נושא משק הבית, המשרדים והצוות.

ב-1847, התברר כי הארמון קטן מדי לצורכי החצר ולמשפחת המלוכה[1] ולכן הוקם אגף חדש אשר תוכנן על ידי אדוארד בלור ונבנה על ידי תומאס קוביט.[2] החזית המזרחית הגדולה הפונה לעבר המאל היא "החזית לציבור" בארמון בקינגהאם ומכילה את המרפסת בה מקבלת משפחת המלוכה את הקהל באירועים חשובים וטקסים צבאיים. אגף הנשפים וסדרת חדרי אירוח נבנו באותה תקופה, ותוכננו על ידי סיר ג'יימס פנת'ורן.

בטרם פטירתו של הנסיך אלברט, נהגה המלכה ויקטוריה לערוך אירועים מוזיקליים ונשפי ריקודים בארמון.[3] פליקס מנדלסון-ברתולדי הופיע בארמון בשלושה אירועים שונים. יוהאן שטראוס (הבן) ותזמורתו הופיע בארמון בעת ביקורם באנגליה. הופעתו "אילס פולקה" של שטראוס בוצעה לראשונה בארמון ב-1849 לכבוד בתה של המלכה, הנסיכה אליס. בתקופת ויקטוריה, אירח הארמון אירועי נשף תחפושות לעיתים קרובות בנוסף לטקסים והאירועים הרגילים.

ב-1861 התאלמנה המלכה, פרשה מהחיים הציבוריים ועזבה את הארמון. המלכה עברה לטירת וינדזור, טירת בלמורל ובית אוסבורן. במשך שנים עשו שימוש בארמון לעיתים רחוקות, ואף זנחו אותו. לבסוף הציבור גרם למלכה לחזור ללונדון.[4]

תרשים מבנה ארמון בקינגהאם. A: חדר אוכל; B: חדר אורחים כחול; C: חדר מוזיק; D: חדר אורחים לבן; E: ארון מלכותי; F: חדר הכתר; G: חדר אורחים ירוק; H: גלריה צולבת; I: חדר נשפים; J: גלריה מזרחית; K: חדר אורחים צהוב; L: חדר מרפסת מרכזי; M: חדר אוכל סיני; N: מסדרון ראשי; O: דירות פרטיות; P: אזורי שירות; Q: חדר המדרגות הגדול; R: קומת הקרקע – כניסת השגריר; S: הכניסה הגדולה. האזור המוגדר כקירות מוצללים מייצגים אגפים נמוכים בעלי חשיבות נמוכה. "הערה: לשרטוט זה אין קנה מידה אחיד והוא משמש לדוגמה בלבד".

הארמון מכיל רצפה בשטח 77,000 מ"ר.[5] החדרים הראשיים של הארמון נמצאים בקומת הקרקע מאחורי חזית הגן המערבי בחלקו האחורי של הארמון. במרכז סדרת חדרי האירוח המקושטים נמצא חדר המוזיקה, בחזיתו קשת גדולה. בסמוך לחדר המוזיקה נמצאים חדרי האירוח הלבן והכחול. במסדרון ביניהם נמצאת גלריית התמונות באורך 50 מטר. בגלריה מספר ציורים של רמברנדט, אנתוני ואן דייק, פטר פאול רובנס ויאן ורמיר; חדרים אחרים המתחברים למסדרון הם חדר הכתר וחדר האירוח הירוק. חדר האירוח הירוק משמש בעיקר כחדר כניסה לחדר הכתר, והוא חלק מהנתיב הטקסי אל הכתר מחדר המשמר אשר נמצא בחלקו העליון של מדרגות המשמר. חדר המשמר מכיל פסל שיש לבן של המלכה ויקטוריה והנסיך אלברט, בתלבושת רומית. חדרים רשמיים אלו משמשים בעיקר לאירוח רשמי וטקסים, ובקיץ נפתח גם לציבור.

קומה מתחת לדירות האירוח ישנה סדרה של חדרים פחות גדולים הידועים כחצי ממלכתיים. החדרים בכניסה מאולם השיש משמשים לבידור פחות רשמי, כמו מסיבות אחר הצהריים ומסיבות פרטיות. חלק מהחדרים מעוטרים בשמם של מבקרים ומקושטים לכבודם, כמו "חדר 1844", אשר קושט ב-1844 לכבוד ביקור הצאר הרוסי ניקולאי הראשון, ובצד השני של חדר הקשת, "חדר 1855". חדר הקשת ממוקם במרכז מערכת החדרים, אשר לאורכו עוברים אלפי מבקרים בכל שנה בדרכם למסיבות הגן של המלכה. המלכה עושה שימוש פרטי במערכת חדרים קטנה יותר באגף הצפוני.

בין 1847 ו-1850, כאשר בלור בנה את האגף המזרחי החדש, נלקחו שוב רהיטיו של ביתן ברייטון. כתוצאה מכך, רבים מהחדרים באגף החדש קיבלו אווירה אוריינטלית. חדרי האוכל הסינים הכחול והאדום עוצבו בעזרת חלקי הסעדה וארובה של ביתן ברייטון וחדר המוזיקה. קיר חדר האורחים הצהוב בעל טפט מהמאה ה-18, אשר סופק לסלון ברייטון ב-1817.

במרכז האגף נמצאת המרפסת המפורסמת, עם החדר המרכזי מאחורי דלתות הזכוכית. זהו סלון בסגנון סיני אשר שופר על ידי המלכה מרי, אשר עבדה עם המעצבים צ'ארלס אלום, אשר יצר עיצוב סיני בסוף שנות ה-20. דלתות הלכה של הסלון הועברו לברייטון ב-1873.[6]

ראשי מדינות מבקרים כיום, שוהים בארמון במערכת חדרים הנקראת מערכת החדרים הבלגית, הממוקמת בקומת הקרקע בחזית הצפונית הצופה לגן. חדרים אלו, עם מסדרונות בעלי כיפה, עוצבו בתחילה עבור בן הדוד של הנסיך אלברט, ליאופולד הראשון, מלכם הראשון של הבלגים. אדוארד השמיני חי בחדרים אלו במהלך תקופת שלטונו הקצרה.

טקסי הארמון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך תקופת מלוכה זו, טקסי הארמון עברו שינוי קיצוני, וכניסה לארמון אינה זכות מיוחדת של המעמד הגבוה בלבד.[7]

רגיעה מתמשכת באשר לקוד הלבוש הרשמי של מדים ושמלות מאפיינת את המלוכה הנוכחית. בתקופות קודמות, הדברים היו אחרים לחלוטין. גברים נדרשו ללבוש מדים במאיים ונשים שמלות עם שובל וזרים על ראשן. לאחר מלחמת העולם הראשונה, המלכה מרי החליטה להתאים את קוד הלבוש לאופנה, על ידי קיצור אורכן של החצאיות מספר אינצ'ים מהקרקע. שינוי זה לא מצא חן בעיני המלך ג'ורג' החמישי, כך שחצאית המלכה נותרה פחות אופנתית עם מרווח קטן יותר מהקרקע. בעקבותיהם, ג'ורג' השישי והמלכה אליזבת אפשרו את קיצור החצאיות לשימוש יומי.

כיום, אין קוד לבוש רשמי.[8] רוב הגברים המוזמנים לארמון בקינגהאם במהלך שעות היום, בוחרים ללבוש חליפות או מקטורן. ובשעות הערב, בהתאם לסוג האירוע, עניבה שחורה או לבנה.

המדשאה והחזית המערבית, של ארמון בקינגהאם

עובדים בארמון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלכה אליזבת השנייה התגוררה בארמון בקינגהאם בימות השבוע ויחד איתה התגורר גם בעלה הנסיך פיליפ עד מותו ב-2021. בארמון משרתים 450 עובדים, ומבקרים בו 50,000 מוזמנים מדי שנה וגם תיירים רבים.

אולם הנשפים הטקסי הוא החדר הגדול ביותר בארמון בקינגהאם. החדר נוסף לארמון על ידי המלכה ויקטוריה ומשמש לטקסי הענקת תארים ומסיבות. ציור זה צויר ב-1856. סכמת הפוליכרום הוחלפה על ידי עיטור לבן עם פרטי זהב וריפוד אדום. ציור של לואי האג, 1856

בחזית הארמון מתבצע מדי יום בקיץ (מדי יומיים בחורף) טקס החלפת המשמר, שמאות תיירים באים לחזות בו.

החדרים הרשמיים של הארמון נפתחו לראשונה לתיירים בשנת 1992, במטרה לאסוף כספים על מנת לשקם את טירת וינדזור שניזוקה בשריפה.

יצירות אמנות רבות מוצגות ב"גלריית המלכה" שנבנתה במקום בו עמדה הקפלה המלכותית שנהרסה בבליץ - המתקפות האוויריות הגרמניות במלחמת העולם השנייה.

שביל הגישה לארמון, המוביל מכיכר טרפלגר תחת קשת האדמירליות ולאורך פארק סנט ג'יימס נקרא המאל.

בסמוך לארמון נמצאות האורוות המלכותיות, הפתוחות לציבור.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ארמון בקינגהאם בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Harris, de Bellaigue & Miller, p 33.
  2. ^ Holland & Hannen and Cubitts - The Inception and Development of a Great Building Firm, published 1920
  3. ^ Hedley, p 19
  4. ^ Robinson, p 9.
  5. ^ See reference on official British monarchy website [1]
  6. ^ Harris, de Bellaigue & Miller, p 93
  7. ^ Hedley, pp 16 -17
  8. ^ Advice given by HM's representatives